"היפגשו שניים בלתי אם נועדו?"
הנפשות
- אשה ובעל, שתי פעוטות (כבר ילדות קטנות..)
הרעייה - בת האזור מושב סמוך ק"מ וחצי בלבד - 30
שנה באזור
הבעל - בן
מושב למייסד ישוב, מפונה ימית – למעלה מ 8 -
שנים ברצף בישוב
הבנות - ילידות המושב שתיהן
שמואל
נולדתי במעברה
ברמת גן רח' מנשה 7
(סמטה). בגיל 12 ו 5 חודשים על רקע
משבר בין הורי וניסיון לשקם זוגיות
עברנו לימית.
ב 13 לאוק' 1975 נחתנו ב 04:00 בבוקר בחשיכה. ראה
זה פלא, בית מספר 7. ליד השער. הכי קרוב לים.
כשהתעוררתי. ראיתי בתים בחול. לא היו שבילים. בבית
הספר היו כיתות משולבות כמה גילאים בגלל מספר
תלמידים קטן. לאחר זמן עברנו ללמוד בבית ספר אזורי
הבשור. נסענו מדי יום
ז"א, לי אישית יש היכרות והכרת האזור עוד זמן רב
לפני פינוי ימית, עוד לפני דרכה כף רגלו של מי
ממבוגרי הישוב בחולות האלה. חתיכת היסטוריה.
המצב בבית לא
השתפר. לי היה קשה למצוא את עצמי במסגרות והחלפתי
בתי ספר, פנימיות וכו'. בשלב מתקדם לפני פינוי
ימית הכיר אבי אשה בעיר, שננטשה ע"י בעלה וזנח את
אמי אחרי סיפור עצוב וקורע לב שפגע באמי עד מאוד..
מישהי סיפרה: "מה לעשות, הוא היה
קבלן פינוי אשפה,
היא יצאה לזרוק את הזבל וזה היה הגורל"... (של מי
אני שואל?).
אמי שדעכה בשל
שברון לב הסתגרה בביתה ובריאותה נפגעה.
היא בחרה לפנות את ביתה בשלב מוקדם לפני הפינוי
מחמת הבדידות והבושה על שארע לה.
בתוך כך שמרתי על קשר עם אבי שבסופו של תהליך
הובילני לקורס קד"צ בגיל 16 ו 9 חודשים.
אני שחיפשתי בית ומשפחה, מחלתי לאבי והסתפחתי
לביתו החדש בביתה של האשה.
צוער של סופי שבוע,
רגילות וכל מה שנשאר.
את ילדיה שננטשו ע"י אביהם כשהיו בני 3 ו 5 קיבלתי
עלי כאחים לכל דבר וגם הם הצהירו עלי כאחיהם
הגדול.
שם ישנתי ושם אכלתי. לאחר 3 חודשים בחתימתו של אבי
התחיילתי והפכתי לחייל צעיר בן 17 בלבד!!!
אסכם בדיעבד; לא ממליץ לשום ילד ולשום הורה.
בתוך השירות שלי עברו הורי, אבי ו"אימי" החורגת
למושב דקל אשר אבי נמנה על מייסדיו ויש האומרים כי
המייסד העיקרי ממש של הישוב.
אבי וזוגתו דאז
נישאו ויצאו לירח דבש בטורקיה בזמן בו שהתה אמי
בבית חולים.
בתקופת ירח הדבש, נותרתי אני עם הקטנים, עם הרכב
החדש שרכש אבי וביליתי עימם מספר ימים עד לשובו של
הזוג הרשמי.
אבי בנה
בית גדול. הגדול בישוב
ולו קומה תחתונה פנויה. אני שלתומי
חשבתי לאחר תלאות כי הגעתי אל "הנחלה", ביקשתי
להתגורר בקומה התחתונה שדרשה סגירה ושיפוץ. נעניתי
בשלילה ולא ידעתי למה.
תוך כך, אבי שהפך לחקלאי בגיל 49 לערך, גייס (או
ניסה לגייס) את כל שעטנז בניו דאז למשימה שבדיעבד
נולדה לכישלון.
הוא השקיע את כל הונו שירד לטמיון..., באדמה.
אני שהרגשתי כי האדמה רועדת שוב מתחת לרגלי רציתי
וניסיתי לסייע ככל יכולתי ולקבל חלק מן האחריות
והזכות לבנות עתיד במשק.
התשובות המשיכו להיות שליליות. אני שואל ולא מקבל
תשובות. אני מנסה שוב ושוב וחוזר עם דמעות לצבא.
הרי הוא אבי. הרי זה ביתי.
התשובות הגיעו
בהמשך.
בגיל 20
השתחררתי. בחור צעיר.
מבולבל תלוש, ללא אחיזה ב"קרקע", אמא
משתקמת, חסר בסיס וכל עתיד. לכל כיוון אליו פניתי
נתקלתי בקירות. גם אמי אליה פניתי בצר לי לא יכלה
להועיל.
בין לבין גרתי תקופות קצרות בדירות שכורות ורעועות
אשר לא היה לי בסיס לממנן.. בתקופה מסוימת שבתי
להתגורר כפולש בביתם הנטוש והסגור של הורי ברמת גן
(35 מ"ר), אותו פרצתי, לן על הרצפה. תקופה לנתי
במכונית מסוג פריץ 4, אני זוכר, ש"נפטרה" בחניה
מתחת לביתה של אמי בגבעתיים. תוך כל התקופה הזו,
אני מגיע בסופי שבוע למושב בנואשות לשמור על קשר
עם אבי ולמצוא לי בית. בבית היו מריבות קשות
ושברוני לב רבים אשר לעיתים במרכזם עמדה רעייתו
הצעירה והטרייה יחסית של אבי. בתוך התקופות,
העלבון הצורב, התסכול והכאב הביאו לניתוקי קשר עם
אבי לעיתים של שנה ואפילו שנתיים. תמיד הייתי אני
זה שביצע עלייה לרגל חזרה ה"ביתה".
היום כאב, אני מבין את גודל העוול הנורא שעשה לי
אבי.
לעולם אחריות הורה לדאוג לילדיו גם בגיל 120 אם
עומד לו שכלו וצלילותו.
אבי למעשה ביצע
בחירה למן ההתחלה והחליף משפחה במשפחה.
ברבות הימים, למעשה לפני שנים ספורות ממש נודע לי
מאבי כי באמצעו של התהליך "עמדה" חסימה אחרת..
"בדמות אחרת"...
בכל אופן אלה הן העובדות.
בתוך כל התקופה
חוותה המשפחה שני אסונות. הראשון הינו אחד מאחיי
הצעירים החדשים, עידו
עצמון, אשר לקה במחלה ממאירה והוא בן
מצווה בן 13 בלבד. אני ששהיתי בחו"ל שהייה בת
שנתיים וחצי, עזבתי כל שבניתי שם להתייצב לצד
המשפחה כשהחריפה המחלה.
3 חודשים לאחר חזרתי נפטר הילד הקסום הזה, עידו,
ינצור האל את נשמתו.
ניסיונותי לחזור לחו"ל לא עלו בשל אשרה שלא אושרה.
כמן האל. נותרנו אחיי ואנוכי לצד אבי ואשתו בשעתם
הקשה.
בתוך אותה תקופה, אסון נוסף ירד על המשפחה.
אלון עצמון,
בנה של רעיית אבי, שאומץ על ידו כבן לכל דבר, וע"י
אחיו החורגים כאח לכל דבר, אותו היכרתי כילד בן 5
ועימו הייתי ביחסי קרבה מיוחדים, נהרג בתאונת
אופנוע חודשיים לאחרת פטירתו של עידו בן ה 14,
והוא בן 24 בלבד.
את תוצאותיהם של שני האירועים הללו אוכל רק לסכם
כהרס משפחה. תמונה
מבית העלמין
איך
שגלגל מסתובב לו
שמוליק
קראוס
חלפו שנים
ספורות, רצה הגורל והאל,
לאחר האסון, ודרכם של הזוג נתפרדה. אבי
ואשתו נפרדו. היא עזבה לגור לצד משפחתה בישוב
בצפון הרחוק.
אבי שמחלה ותיקה שלו החריפה, נותר לבדו במושב.
תקופה ארוכה לא שהה במושב וטופל על ידי וע"י אחיי
במרכז הארץ כשאנו סועדים אותו בנאמנות רבה.
בשלב מסויים
הבנתי כי שעת כושר וחלון הזדמנות אדיר נפער לרגלי
והגיע הזמן לשוב למחוז חפצי.
לסעוד את אבי, לצד אחיי הקבורים בשכנות ולבנות
חיים ועולם.
וראה זה פלא. אבי כחלק ממחלתו אותה לא אציין, הציב
שוב בריקדות בדרכי.
או אז הבנתי כי הגיע זמני לעשות הדברים בדרכי.
אני
הולך הביתה.
בשנת 2001, חבשתי
אופנועי, עם חברי הטוב יוסי קרט ורכובים על שני
אופנועים ירדתי עימו דרומה כשמבחינתי הכיוון הוא
אחד ואין חזור.
בלה שפייזר
מפונת ימית אשר הכירה אותי קבלה אותי בזרועות
פתוחות ובחמימות.
היא המליצה לי לפנות למכר ומוקיר ותיק - שאול סלע
מימית כשהיא מציידת אותי בטיפ שלאדון
בית קטן
להשכרה.
עברתי לגור. אבי,
מבולבל ולאחר עיכול, דומה שהכיר בטובה שקרתה אותו.
אמנם דרכיו לא השתנו , אך הקשר נתייצב.
עשיתי כל עבודה. תוך שאני משתלב בקהילה, מעורב
בפעילות ילדים ונוער, מתחזק את מועדון הישוב, פעיל
סביבה, חבר כיתת כוננות במשך 4 שנים ומעורב
במיזם תיירות.
הקדוש ברוך הוא
שוב האיר דרכי ובגיל 39 בקירוב נפלה לידי הזדמנות
לה פיללתי כל חיי. לימודי המשך במכללת ספיר
למבוגרים במימון קרוב למלא ואני הייתי בשמיים.
בלימודי המכינה אליה נרשמתי, למן היום הראשון
נתיישבה לידי בחורה צעירה, צעירה מגיל המשתתפים.
לילי. לילי שלי. יקירתי אהובתי הנצחית. אהבת חיי
הנצחית.
סבבתי עולם ועולמות מבכה את מר גורלי, והנה, חזרתי
הביתה ובאה לי זוגתי. תמתי. ילדת צללים.
מיד עברנו לגור יחד בדקל כשאיננו נפרדים ולו לדקה
אחת מאז ועד היום.
ליל שלי, יקירתי, בת למושב סמוך, שדי אברהם, 1
וחצי ק"מ בלבד ממחוז מגורי ואנוכי לא ידעתי.
ברוך בורא עולם.
לילי
עצמון
נולדתי בשם לילי
אנדראה ניימן בבואנוס איירס שבארגנטינה.
בת ראשונה לשני הורים שהכירו בארץ. לאחר שעשו
עלייה, חזרו לארגנטינה לטפל בענייני ירושה אשר
השאירה אותם שם ארבע וחצי שנים.
ב- 1979 עליתי לארץ בת ארבע וחצי. עלייה ציונית של
הורי לארץ ישראל היפה והישנה. הגענו לקיבוץ שניר
בצפון.
למדתי לבד את השפה העברית, בקלות האופיינית
לילדים.
הורי לא התקבלו
כחברי קיבוץ
ונאלצו לחפש מקום מגורים חדש.
במהלך החיפושים מצאו הודעה בעיתון שבה נאמר שבדרום
הארץ מוקם מושב שמחפש את יוצאי דרום אמריקה.
כך הגיעו למושב יסודות הדרום ב - 1980 שנת
היווסדו. במהלך השנים בעקבות בעייתיות בשם, שונה
שם המושב לשדי אברהם.
כמעט בת 6 הייתי
כאשר הגענו, בקיץ של 1980. בתים ומסביב רק חול
וחול....
היתה זו התחלה יפה ומרגשת ליישוב הנגב. לכיתה א'
עליתי לאחר הקיץ. שם נתקלתי בקשיים עקב פערי שפה
ובשלות. קשיי לימוד.
הפכתי ילדה ביישנית ולה חברות בודדות בלבד.
סיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה למרות
הקשיים.
לאחר סיום
הלימודים, יצאתי לטייל ולבקר את בני המשפחה ב:
אנגליה, ארה"ב, צ'ילה ואורוגוואי. טיול שארך
כארבעה חודשים.
בחזרתי התגייסתי לצבא
ושירתתי שירות מלא (שנה+9) בתפקיד מש"קית
ניהול בבסיס קרוב לבית. ילדה טובה של ההורים.
לאחר שחרורי הורי
התעקשו שאעבור לגור לבדי ואתחיל את חיי העצמאיים.
עברתי לבאר שבע (בירת הנגב) התחלתי ללמוד עיצוב
גראפי ולעבוד בביהמ"ש השלום.
מסיבות של קושי כלכלי וגעגועים לאיזור מגורי בו
גדלתי, החלטתי לעזוב ולחזור לבית הוריי עד שאסיים
את לימודי.
חזרתי כעבור חצי שנה למושב.
שם עבדתי כשנה
כמזכירת המושב.
לאחר סיום
הלימודים, שוב, בעזרת הוריי, עברתי לרמת - גן
להתחיל את חיי העצמאיים בשנית.
חיפשתי עבודה בתחום הגרפיקה אך לא הצלחתי. מצאתי
עבודה בויזה. משם חיי התגלגלו בצורה של ניסיונות
לחיות במקומות שונים בארץ
אך תמיד לאחר תקופת ניסיון של חצי שנה עד שנה, לא
הצלחתי להשתלב וגעגועי לבית ילדותי והחיבור לאזור
בו גדלתי משך אותי בחזרה.
לאחר טיול סובב
אוסטרליה החלטתי עקב געגועים עזים לארצי מולדתי,
לחזור.
הביתה.
כמה טוב היה, וכמה טוב היה לחזור. שוב חיפשתי את
עצמי, עוד קצת מרכז הארץ ושוב חזרה למושב.
באפריל 2002
התחלתי ללמוד במכינה קדם אקדמאית במכללת ספיר בשער
הנגב.
גרתי בבית הורי וחיפשתי עבודה כמטפלת בגני ילדים
בקיבוצי הסביבה (במשך השנים צברתי ניסיון בתחום),
אך בעת לימודי, האל שבמרום
שינה "תוכניותיי.
פגשתי באהבת חיי
- הראשון והאחרון!
לאחר שבועיים של היכרות עברתי לגור איתו בדקל.
בינואר 2004 נישאנו במתנ"ס הקהילתי "הדיונה".
מ- 2002
עד היום 2010 אני תושבת דקל.
2 בנותיי נולדו בדקל.
זהו ביתי.